טעויות של ואקום

"לפני עשר דקות היית מרוחה במרק ובכית על הרצפה, ועכשיו את נראית כאילו את בדרך לבר. לילך, מה קורה?"

"כלום," אני אומרת, היד שלי כבר על הידית. "זכותי לצאת."

"עם מי את נפגשת?"

"עם חברה," אני משקרת, אבל לא מסתובבת אליו.

"איזו חברה? בשבת אחר הצהריים בהתראה של דקה?" הוא מתקדם אליי. "מאיפה הוא, לילך? מהטינדר?"

אני מסתובבת אליו בכעס. "זה לא עניינך."

"זה כן ענייני," הוא אומר, "כי אני רואה מה את עושה. הורדת את האפליקציה באמבטיה, נכון? בשניה שסגרת את הדלת."

"אז מה אם הורדתי?!" אני מתפרצת. "אני צריכה את זה!"

הוא חוסם לי את הדרך לדלת. הוא לא נוגע בי, אבל הוא לא זז.

"תעזוב אותי," אני לוחשת, הדמעות מאיימות להרוס את המסקרה. "אתה לא רצית אותי, זוכר? אתה דחית אותי. אז אל תטיף לי מוסר עכשיו."

"אני לא דחיתי אותך כי אני לא רוצה אותך," הוא אומר, מביט בי באינטנסיביות. "עצרתי אותנו כי את היית נסערת ופגועה, ואני לא מנצל הזדמנויות כאלה. אבל זה?" הוא מצביע על הפלאפון שלי. "זה ניצול. את הולכת לתת למישהו להשתמש בך רק כדי לא להרגיש לבד לחמש דקות."

"אני רוצה את זה!" אני צועקת. "אני רוצה להרגיש משהו חוץ מהגועל הזה!"

"את לא רוצה את זה," הוא אומר בתקיפות. "אלו טעויות של ואקום, לילך."

אני קופאת. המילים מוזרות. "מה?"

"טעויות של ואקום," הוא חוזר, מסתכל לי ישר בעיניים. "יש לך בור בבטן עכשיו. בור ענק וריק. את מנסה למלא אותו כדי לא להרגיש את הכאב."

העיניים שלי מתמלאות בדמעות.

"לילך, הכאב מייצר ואקום. ואקום ששואב פנימה כל דבר שאולי יעזור. כל גבר שעובר לידך. לא משנה אם הוא זבל או ברמה שלך. בכלל לא משנה מי זה ומה הוא רוצה."

הוא נושף את האוויר. "אל תעשי את זה לעצמך. אל תלכי להיות סתם גוף בשביל מישהו רק בגלל שאת מרגישה ריקה. את חושבת שזה ימלא אותך? זה רק יעשה את הבור יותר עמוק."

הוא מנמיך את הקול, כמעט לוחש. "מגיע לך יותר מזה, לילך. מגיע לך משהו טוב יותר."

אני עומדת מולו, היד שלי רועדת על הידית של הדלת. המילים שלו חודרות, פוצעות את השריון שבניתי בחמש דקות מול המראה. הוא צודק, וזה הדבר שהכי כואב לשמוע.

אני לא יכולה לשאת את האמת הזאת עכשיו. אני צריכה להרוס.

"אתה לא יודע מה מגיע לי," אני יורקת את המילים בשקט ארסי, פותחת את הדלת ויוצאת בסערה.